את שנתי האחת בשירות קבע עשיתי כמפקדת יחידה קטנה ששכנה בבניין אזרחי בתל אביב. עבודתי זימנה לי ניירות; קראתי אין-ספור מסמכים – צבאיים ובעלי אופי פרטי יותר – שנגעו בחיילים. בזיכרוני הצטברו פרטים שונים ומשונים על לובשי מדים צעירים, שֶחוּקֵי הצבא הסמיכו אותי לפלוש לחייהם בלי ידיעתם. למדתי להכיר אותם, ידעתי מה עשו בחייהם החייליים, מה אהבו, מה העסיק את מחשבותיהם ועל מה חלמו. אלה היו דמויות נייר חיות ונושמות. מה היה מראה פניהם? על כך לא ידעתי דבר; אבל השקפתי מרחוק על חייהם, עד שהשתחררו ונעלמו מחובות התפקיד הצבאי שלי.
אחדים מן החיילים האלה, שהכרתי רק מן הצלילה היומית במנהרות הנייר, התחבבו עליי במיוחד. שמותיהם שעל המסמכים משכו את תשומת לבי בכל פעם שנתקלתי במילה כתובה – שלהם או עליהם. הם עצמם חיו את חייהם במרחקים; בסיני, ברמת הגולן. על השולחן במשרדי הקטן שבתל אביב נערמו בין היתר הרהוריהם ואהבותיהם.
באחד הימים התבשרתי שהגיע זמני לבלות סוף שבוע באחד ממתקני הנופש של הצבא. חברתי ליחידה ואני עמדנו בשקט ליד דלפק הקבלה כשנכנסה לאולם בהמולה גדולה חבורה של חיילים אדומי כומתות. תרמילים מאובקים הוטחו ברצפה, קני רובים קרקשו. התור ליד הדלפק התארך מאוד ונעשה קולני ועליז. אנחנו שתינו, קצינות-קשישות בנות עשרים ואחת, לא התרגשנו. לכל אחת מאתנו היה חבר תחת כומתה בצבע אחר. פתאום נזרקה קריאה צוהלת מקצה האולם אל קצהו, ושׁמו של אחד מחיילי הנייר שלי הזניק אל פניי הפתעה. כבשתי חיוך ועקבתי בסקרנות אחר המתרחש. שני חיילים, זה ה"כתוּב" וחברו שקרא בשמו טפחו זה לזה על השכם, ואני ראיתי מול עיניי את הנער במדים שקם ויצא מערימת הניירות. שלושה עשורים ויותר כבר חלפו, ואני עדיין זוכרת חיוך בהיר, כתפיים רחבות וידיים מוכתמות בגריז.
סוף השבוע ההוא עבר עליי בהתבוננות שקטה, דרוכה. נפלה לידי הזדמנות לשמוע גם את קול החוּלין של המילים הכתובות. איך אפשר להתאהב בחייל שעוד מעט ישוב וייכנס אל הנייר?
חודשים חלפו. קולות מלחמה נחתו על השולחן שלי בתל אביב. גם שמות, שמות של חיילים ששילמו מחיר. בוקר אחד קיבלתי מסמך שבשוליו נרשמו כמה שמות כאלה. כמובן, את רובם ככולם לא הכרתי. אבל האחרון! האחרון! מוצפת בזִכְרוֹן הקול החי ההוא, לא יכולתי להתיק את עיניי מן המילים שבמסמך הצבאי. מעתה יהיו לו רק חיי נייר. אין-קול כתוב.
חייהם של בני המזל חוזרים חיש למסלולם. השתחררתי מן הצבא, נישאתי, למדתי, ילדינו בגרו. לפני שנים מעטות, כשעוד שימשתי סגנית מנהלת, הזמנו ציוד חדש לקראת הרחבה צפויה של בית הספר. משאית עמוסה חבילות עצרה בשער, ואני נקראתי לחדר המנהלת כדי לבדוק יחד איתה את המטען ואת הניירת. ליד שולחנה ישב איש שׂב שיער ועלעל במסמכים. הבטתי מעבר לכתפו. שֵם היישוב שממנו יצאה המשאית ניתז מן הנייר.
"אתה משם?" שאלתי מתוך דחף וכבר ניחמתי על איוולתי. האיש הרים את עיניו. "את מכירה שם מישהו?" שאל בקול נעים, סבלני, "זה מקום די קטן".
אמרתי בקול רפה את שמו של חייל הנייר, והוספתי כמצטדקת, "זה היה מזמן, בצבא". האיש שלח אליי חיוך לֵאֶה. "אני אבא שלו," אמר, "אני אבא שלו".
זמן רב חלף. הסיפור הזה, כבר לא מעט שנים הוא בשבילי הטקס המרכזי ליום הזיכרון.
נירן לוין, מפתחת תכניות לימודים במטח
